ביאור ההפטרה פרשת עקב

ז אב תשפ"ה | 01/08/2025 | 13:03

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפטרה זו היא השניה משבעה שבתות של נחמה שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.

תוכן ההפטרה

ציון חושבת שבגלל אורך הגלות, ה' שכח ועזב אותה, אבל ה' אומר לה שלא שכחה ותמיד היא לנגד עיניו להטיב לה, ובסופו של דבר יגאלנה גאולת עולם.

בניה ישובו לתוכה ויבנו את הערים החרבות ועם ישראל יהא מרובה, עד שהמקום יהא צפוף ודחוק, שכל אחד יאמר לשני, התרחק קצת שגם אני אוכל לשבת.

מלכי אומות העולם יגדלו את בני ישראל, השָׂרות יניקו את בני ישראל, ואומות העולם יכנעו ויושפלו לפני בני ישראל.

הגוים שחשבו שאין תקומה לעם ישראל, יתן ה' את בשרם מאכל לחיות השדה ולעוף השמים.

ואז כולם יכירו שישראל הם עם ה', ולא גירש אותם לצמיתות, כאשה שקבלה גט כריתות מבעלה, אלא היא דומה לאשה שבעלה כעס עליה ועתיד להחזירה. כן ישראל גורשו בפשעיהם, וכשישובו בתשובה יוושעו מיד.

ולכן ה' מתרעם מדוע אינכם שבים בתשובה וכי מטילים אתם ח"ו ספק ביכולתו יתברך? והלא במאמרו יתברך קרע את הים לפני בני ישראל, וביכולתו לשים נהרות למדבר.

הנביא ישעיה אומר שקיבל מאת ה' לשון צחה, ללכת ולהוכיח את ישראל, והוא מעיד על עצמו שכל יום ה' פותח את אזניו להבין את הנבואה, והוא לא חשש ממכות ולא מכלימות שיכוהו או יכלימוהו, אלא בטח בה', לא פחד מהם והוכיחם בלשון קשה כי ה' אתו, וכל אלו שאינם חפצים לשמוע בקול ה', הם יאבדו, והעבירה שעשו היא תייסר אותם, וימותו בעצבון וביגון. אך הסובל את חשכת הצרות והגלות והולך בדרך ה', הרי בטח בה' והוא יצילו.

כמו כן אומר הנביא לישראל שיסתכלו מהיכן באו, מאברהם ושרה שה' בירך אותם וגידלם, וכך יעשה לבניהם שה' ינחם אותם, ויהפוך את ציון וערי ישראל החרבות לגן עדן, ששון ושמחה ימצא בהן, תודה וקול זמרה.

ישעיה פרק מ"ט פסוק י"ד - פרק נ"א פסוק ג'.

יד כיון שארך זמן הגלות וישראל לא שבו לציון וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן לעצמה, סבורה אני, כי [א] עֲזָבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה וגם נדמה לי כאילו (רש"י ורד"ק) וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי:

טו והשי"ת אומר לה, ח"ו שכך הוא: וכי הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ עולל שלה, ולד רך שלה, וכי תקשה לבה מֵרַחֵ֖ם ולא תרחם על בֶּן-בִּטְנָ֑הּ, ואפילו אם יתכן באיזו פעם שגַּם-אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה ויעזבו בניהם, בכל זאת וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א [ב] אֶשְׁכָּחֵֽךְ (רש"י):

טז הֵ֥ן עַל-כַּפַּ֖יִם [ג] חַקֹּתִ֑יךְ רשמתי וחקקתי אותך על ידי הגלויה לזוכרך תמיד [ד"א על כפים – מעל ענני כבוד] (רש"י) חוֹמֹתַ֥יִךְ ההרוסות (רד"ק) הם נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד כדי לבנותן שוב (מ"ד):

יז מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ כאשר ימהרו בניך לשוב בתשובה, אז אותם הפושעים שהם מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ שהרסו והחריבו וגרמו לחורבן ולגלות מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ שְׁיִכְלוּ, שלא יהיה בך עד רשע ופושע (רד"ק):

יח אומר השי"ת לציון: שׂאִֽי-סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ [ד] וּרְאִ֔י איך כֻּלָּ֖ם כל בניך נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ-לָ֑ךְ מכל ד' רוחות העולם לציון חַי-אָ֣נִי נשבע אני (רד"ק) נְאֻם-יְהֹוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ תתפארי בכל בניך כָּעֲדִ֣י [תכשיט יפה (מ"צ)] תִלְבָּ֔שִׁי כמלבוש יפה (מ"ד) [משובץ ביהלומים] וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים ותקשרי אותם עליך בקשר אמיץ כַּכַּלָּֽה השומרת תכשיטה שנתן לה החתן לשם קידושין (מלבי"ם):

יט כִּ֤י מעתה לא תדאגי על חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ ההרים החרבות והשוממות וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ ועל ארצך ההרוסה כִּ֤י יהיו כולם עַתָּה֙ מיושבות ומאוכלסות, עד שיהיה תֵּצְרִ֣י צר לך מִיּוֹשֵׁ֔ב לשבת בהן מחמת הצפיפות וְרָחֲק֖וּ בקצה הארץ מְבַלְּעָֽיִךְ המשחיתים אותך, והיינו שלא יבוא בגבולך משחית (רד"ק):

כ ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ ותשמעי (מ"ד) בְאָזְנַ֔יִךְ מה שיאמרו בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ הבנים שהיית שכולה מהם צַר-לִ֥י הַמָּק֖וֹם מרוב העם גְּשָׁה-לִּ֥י גשה הלאה בעבורי וְאֵשֵֽׁבָה שאוכל לשבת גם אני (רש"י, רד"ק):

כא וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד-לִי֙ אֶת-אֵ֔לֶּה מהיכן באו עם רב כזה, הרי ימים רבים וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה [בלי בנים] וְגַלְמוּדָ֑ה ויחידה [בלי אנשים] [וי"א מבעל (מלבי"ם)] גֹּלָ֣ה | וְסוּרָ֗ה בָּנָי גלו וסרו ממני וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה הבאים מאֵיפֹ֥ה הֵֽם (מ"ד):

כב כֹּֽה-אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א ארים אֶל-גּוֹיִם֙ יָדִ֔י לרמוז להם שיביאו את בני מהגולה וְאֶל-עַמִּ֖ים [אשר לא ישמעו מיד (מלבי"ם)] אָרִ֣ים נִסִּ֑י דגל לרמוז להם שיביאו בני מהגולה (רש"י), וי"מ נס מלחמת גוג ומגוג ששם יפלו בנופלים, ואז וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן בכסא שנושאים בו השרים [במטוסים משוכללים] וּבְנֹתַ֖יִךְ שמפחדות לשבת בכסא הנז' עַל-כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה ישאו אותם בכתף בכבוד גדול ובעדינות לארצם (מלבי"ם):

כג וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים [ה] אֹֽמְנַ֗יִךְ יהיו עסוקים בגִדול בניך (מ"צ) [יעשו בֵיבִי סיטר] וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ והשָׂרות שלהם מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ יניקו את בניך [וי"מ שהם יגנו בעדֵך מכל פגע] (מלבי"ם) עד שלבסוף אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יכרעו ויפלו לארץ ויִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ יכנעו לך כאילו מלחכים עפר רגליך וְיָדַ֙עַתְּ֙ אז תדעי כִּֽי-אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה והיכולת בידי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יֵבֹ֖שׁוּ מעתה קוָֹֽי ישראל הבוטחים בי (רד"ק):

כד הקב"ה [ו] אומר: הֲ יֻקַּ֥ח מִגִּבּ֖וֹר כסבורים אתם, שאי אפשר לקחת מעשו הגיבור את המַלְק֑וֹחַ [ז] השבי שלקח מיעקב אבינו, וכפל ואמר וְאִם וכי שְׁבִ֥י צַדִּ֖יק יִמָּלֵֽט [בתמיה], וכי סבורים אתם שא"א למלט ממנו השבי של יעקב הצדיק, לא כך הוא:

כה כִּי-כֹ֣ה | אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה גַּם-שְׁבִ֤י שביד [ח] הגִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח ממנו, כי אני גבור מהם וּמַלְק֥וֹחַ ומה שלקחו עָרִ֖יץ בעריצות בלי צדק יִמָּלֵ֑ט ויצא מיד העריץ (רד"ק בשם אביו) וְאֶת-יְרִיבֵךְ֙ אלו שרבו אתך והצרו לך (ע"פ מ"ד) אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב עמהם וְאֶת-בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ:

כו וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת-מוֹנַ֙יִךְ֙ אלה שקינטרו אותך [הבבליים], אתן אֶת-בְּשָׂרָ֔ם לחית השדה (רש"י) וְכֶעָסִ֖יס וכיין ענבים או כיין פירות, ישתו העופות מדָּמָ֣ם (רד"ק) ויִשְׁכָּר֑וּן ויהיו שיכורים מזה (רש"י) וְיָדְע֣וּ כָל-בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר הוא חוזקו ותוקפו (מ"ד) של יַעֲקֹֽב:

א מוכיח את ישראל שיעשו תשובה כֹּ֣ה | אָמַ֣ר [ט] יְהֹוָ֗ה אמנם הרחקתי את כנסת ישראל (ע"פ מ"ד), אבל אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ [י] קבלה ממני אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ בו א֚וֹ מִ֣י הם מִנּוֹשַׁ֔י המלווים שלי אֲשֶׁר-מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ כדי לשלם אתכם כפרעון חוב [האם יש לי חוֹב למישהו?] הֵ֤ן בַּעֲוֹנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם ובעבור הפשעים שלכם (מ"ד) שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם ואין השילוח מחמת שמאסתי בכם חלילה, אלא מחמת שמרדתם כנגדי (מלבי"ם) וכשתטיבו מעשיכם ותחזרו בתשובה, תיפדו (מ"ד):

ב מַדּ֨וּעַ אתם מעכבים את הגאולה, שהרי אני מזומן לקבל אתכם בתשובה אם תשובו, וא"כ מדוע כי בָּ֜אתִי להתקרב אליכם וְאֵ֣ין אִ֗ישׁ [יא] מכם פונה אלי קָרָֽאתִי֘ לכם לשוב בתשובה ע"י הנביאים [שובו אלי ואשובה אליכם] וְאֵ֣ין עוֹנֶה֒ מי שמשיב לי שישוב בתשובה, וכי הֲקָצ֨וֹר קָצְרָ֤ה יָדִי֙ מִפְּד֔וּת מלפדות אתכם וְאִם-אֵֽין-בִּ֥י כֹ֖חַ לְהַצִּ֑יל אתכם הֵ֣ן בְּגַעֲרָתִ֞י הרי כשאני גוער אַחֲרִ֣יב אייבש את היָ֗ם אָשִׂ֤ים נְהָרוֹת֙ למִדְבָּ֔ר יבש תִּבְאַ֤שׁ דְּגָתָם֙ יסריחו הדגים מֵאֵ֣ין מַ֔יִם וְתָמֹ֖ת בַּצָּמָֽא [יב] (רד"ק):

ג כשאני רוצה אַלְבִּ֥ישׁ [יג] שָׁמַ֖יִם קַדְר֑וּת [יד] [חושך] כמו שעשיתי במצרים שהיה להם חושך שלשת ימים, ולא ראו אור מן השמים כאילו וְשַׂ֖ק אָשִׂ֥ים כְּסוּתָֽם השק מכסה אותם (רד"ק):

ד ישעיה הנביא אומר: א ֲדֹנָ֣י יֱהֹוִֹ֗ה שלחני להתנבא ונָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן צח הראוי ללִמּוּדִ֔ים כדי לָדַ֛עַת לָע֥וּת לומר דבר בעיתו אֶת-יָעֵ֖ף לתאב לשמוע את דָּבָ֑ר ה' (רד"ק), והיה יָעִ֣יר מעורר אותי | בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר [טו] ללכת להתנבאות יָעִ֥יר והיה מעורר לִי֙ את האֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ הנבואה כַּלִּמּוּדִֽים כרב המעורר את תלמידיו לשמוע את דבריו (מ"ד):

ה אֲדֹנָ֤י [טז] יֱהֹוִה֙ פָּתַֽח-לִ֣י אֹ֔זֶן לשמוע דברי הנבואה [שאמר "את מי אשלח"] וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי לא סירבתי מלילך בשליחותו אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי לא חזרתי לסרב דבר, אלא אמרתי 'הנני שלחני' (רש"י):

ו את גֵּוִי֙ הגב שלי (ת"י) וגופי (מ"ד) נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י ושער לחיי וּזְקָנִי לְמֹֽרְטִ֑ים [לתולשים] ולא חששתי מלהוכיחם (רד"ק) פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי ע"י יָדִי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק [יז] מידי המחרפים והיורקים עלי (מלבי"ם):

ז וַאדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ יַֽעֲזָר-לִ֔י אם יקומו עלי (רש"י) א"נ להקים את נבואתי עַל-כֵּ֖ן לֹ֣א נִכְלָ֑מְתִּי התביישתי בדברי נבואתי לאמרם בפרהסיא (רד"ק) עַל-כֵּ֞ן שַׂ֤מְתִּי פָנַי֙ כַּֽחַלָּמִ֔ישׁ [כסלע חזק] לדבר איתם קשות (מ"ד) וָאֵדַ֖ע כי ידעתי כִּי-לֹ֥א אֵבֽוֹשׁ אתבייש, כי ידעתי שיתקיימו דברַי (רד"ק):

ח הקב"ה קָרוֹב֙ לי מַצְדִּיקִ֔י לְזַכּוֹתִי בדין (רש"י) מִֽי שרוצה יָרִ֥יב אִתִּ֖י נַ֣עַמְדָה יָּ֑חַד אני והוא, וכפל ואמר וכן מִֽי-בַ֥עַל מִשְׁפָּטִ֖י שרוצה לבא עימי במשפט יִגַּ֥שׁ אֵלָֽי ובטוח אני שלא יוכל לי (מ"ד):

ט הֵ֣ן באמת אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ יַֽעֲזָר-לִ֔י וא"כ מִי-ה֖וּא אשר יַרְשִׁיעֵ֑נִי ויחייב אותי הֵ֤ן כֻּלָּם֙ העומדים עלי לסתור דברי (רד"ק) כַּבֶּ֣גֶד יִבְל֔וּ יִתְבַּלּוּ וירקבו (מצודות) עָ֖שׁ [תולעת הבגדים (רש"י)] יֹאכְלֵֽם:

י מִ֤י בָכֶם֙ אשר הוא יְרֵ֣א יְהֹוָ֔ה שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ [יח] הנביא, ואף אֲשֶׁ֣ר עד עתה | הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים בחשכת הצרות והגלות ולא הלך בדרך ה' וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ [אור] ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה שתבא לו הישועה וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹהָֽיו ויהיה טוב לו (רד"ק):

יא הֵ֧ן כֻּלְּכֶ֛ם היינו רובכם (רד"ק) אינכם שומעים בקול הנביא וקֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מבעירים חמת ה' מְאַזְּרֵ֣י מחזיקים זִיק֑וֹת בניצוצות אש גדולים לְכ֣וּ | והסתלקו מן העולם בְּא֣וּר אֶשְׁכֶ֗ם כי באש שבערתם וּבְזִיקוֹת֙ ובאותן ניצוצות שבִּֽעַרְתֶּ֔ם ע"י עברותיכם, היא תשרוף אתכם מִיָּדִי֙ הָיְתָה-זֹּ֣את הרעה לָכֶ֔ם [ולא במקרה (מ"ד)] לְמַעֲצֵבָ֖ה בעצבון וביגון תִּשְׁכָּבֽוּן תמותו, ולא יהיה לכם כח לקום לפני אויבכם (רש"י ורד"ק):

א שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק המחזרים לעשות צדק מְבַקְשֵׁ֣י יְהֹוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל-צ֣וּר הסלע אשר חֻצַּבְתֶּ֔ם ממנו, והוא אברהם וְאֶל-מַקֶּ֥בֶת נקובת הבּ֖וֹר שנֻקַּרְתֶּֽם [יט] שנבקעתם ויצאתם ממנו, והיא שרה (רש"י ורד"ק):

ב הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל-אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל-שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם אשר ילדה אתכם כִּי-אֶחָ֣ד היה בעולם מאמין באלהי עולם וקְרָאתִ֔יו וגדלתיו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וברכתי אותו וְאַרְבֵּֽהוּ והרבתי אותו, וכשם שהוא היה יחיד וגדלתיו, כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי (רש"י):

ג כִּֽי-נִחַ֨ם יְהֹוָ֜ה צִיּ֗וֹן ה' ינחם את ציון נִחַם֙ כָּל-חָרְבֹתֶ֔יהָ ישוב ויכונן כל המקומות החרבות בה וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ השומם כְּעֵ֔דֶן כגן הנטוע והפורח כגן עדן, וכפל ואמר וְעַרְבָתָ֖הּ [כמו מדברה (רש"י)] השומם שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים, יהפך להיות כְּגַן-יְהֹוָ֑ה ושָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ [כ] יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ בציון תּוֹדָ֖ה והודאה על הנסים והנפלאות וְק֥וֹל זִמְרָֽה שישבחו את המקום ב"ה (ע"פ מלבי"ם):

א. ותאמר ציון עזבני ה' - מה כתיב למעלה מן הענין, פרשת מלך המשיח, כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו', לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו'... כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים, והיא אינה נזכרת, התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה, שאי סביב עיניך וראי וגו' (פסיקתא רבתי).

ארבעה דברים שאל ירמיה את הקב"ה בשעה שפירש הימנו, על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו, ואלו הם מאיסה וגעילה, עזיבה ושכיחה... אמר לו לך לרבך ולרבו של רבך משה רבן של כל הנביאים, כך אמרתי לו בסוף כל התוכחות, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים. הרי על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו, כיון שראתה ציון שד' דברים שאל ירמיה מאת הקב"ה מאיסה וגעילה עזיבה ושכיחה, והשיבו הקב"ה על מאיסה וגעילה ולא השיבו על עזיבה ושכיחה, התחילה תובעת שתים, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני.

דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' ושכחני אינו אומר כן, אלא עזבני ה' וה' שכחני, מהו ה' וה'? אמרה לו אפילו שתי מדות של רחמים שכתוב בך ה' ה' א־ל רחום וחנון עזבו אותי ושכחו אותי. דבר אחר עשה אותי הפקר לכל האומות, לקט שכחה ופאה, כמו שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו' לעני ולגר תעזוב אותם. דבר אחר עזבני ה' - טען אותי כמה פורעניות, כמו שכתוב עזוב תעזוב עמו...

...אמר לו הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר, שנאמר אעשה לו עזר כנגדו, והוא מתרעם עלי, האשה אשר נתתה עמדי היא ותנה לי... אף ציון כך היא עושה לי, אני עסוק להעביר את המלכיות מן העולם, ולא כבר העברתי בבל מדי ויון, ועומד אני להעביר מלכות הרביעית, והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבני ושכחני. (ילק"ש)

דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, היינו עזובה היינו שכוחה, א"ר אלעזר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה, ואתה עזבתני, אמר לה הקב"ה בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע כנגד י"ב שבטים, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים ריהטון, ועל כל ריהטון בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון בראתי לו שלשים נסתרא, ועל כל נסתרא בראתי לו שלשים קירטון, ועל כל קירטון בראתי לו שס"ה כוכבים כמנין ימות החמה, וכולם לא בראתי אלא בשבילך, ואת אומרת שכחתני ועזבתני. התשכח אשה עולה, כלום אשכח עולות ופטרי רחמים שהקרבת לפני. אמרה לפניו רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה הר סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך (ברכות ל"ד).

ותאמר ציון וכו' - כלומר במה שהסתיר פניו ממני, הרי כאילו עזבני ואמר שֵׁם הוי"ה ברוך הוא — מה שֶׁהִוָּה והתקין אותי כְאָב המהוה ומתקן את בנו, עזבני דהיינו, עזב הוייתי וְתִקוּנִי מה שקראני בני, "וא־דני שכחני" — כלומר ואף אם לא הייתי חשובה בעיניו אלא כעבד, שלכך נקט כאן שם אדנות (אד־ני) שהוא אדון הכל, עם כל זה שכחני שאני עבדו ואינו מרחם עלי כדרך האדון המרחם על עבדו ומשיב, "התשכח אשה עולה" — דהיינו בנה הגדול כמו עולל (ילד רך), או אפשר שתשכח מלרחם בן בטנה שהוא הילד הקטן היונק ודבוק תמיד בבטנה — ואם גם אלה אפשר שתשכחנה איזה פעם, אנכי מעולם לא אשכחך (נשמת חיים לרבי חיים משאש זצ"ל).

ב. ואנכי לא אשכחך, הן על כפים וכו' - רבי סימון בשם רבי יוחנן, אמר הקב"ה לא אתם ולא נביאיכם שאלתם כראוי, אלא אם בקשתם לשאול הן על כפים חקותיך, כשם שאי אפשר לו לאדם לשכוח כפות ידיו, כך גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. דבר אחר ואנכי לא אשכחך, דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (פסיקתא).

ובתרגום יונתן פי' בענין אחר וז"ל: האפשר דתתנשי אתתא ברה מלרחמא על בר מעהא מתיבא כנשתא דישראל ואמרת אם לית קדמוהי אתנשאה דלמא לא מתנשי לי ית דעבדית עגל דדהב אמר לה נביא אף אלין אתנשין מתיבא ואמרה ליה אם אית קדמוהי אתנשאה דלמא מתנשי לי ית דאמרית בסיני נעבד ונקבל מיתיב ואמר לה מימרי לא ירחקינך.

ג. יש מי שפירש 'הן על כפים' על מצוות הצדקה הנעשית בכפים, 'חקתיך', דבגלות הצדקה היא כמו קרבנות ומקרבת הגאולה, ועל זה 'חקתיך', כי גדלה מעשה הצדקה מאד מאד, ומה גם בגלות החיל הזה היא העולה למעלה, עכ"ד. ויתיישב היטב לפי מה שכתבו גורי האר"י החי זצ"ל דעבירה אינה מכבה צדקה, ועל זה אמר 'הן על כפים' על אשר אתה עושה צדקה בכפים, 'חקתיך' בסוד וצדקתו עומדת לעד. [ותיבות 'הן על כפים' גימטריא כפרה, לרמוז שהצדקה מכפרת, ואמרו רז"ל (דברים רבה פרשה ה' אות ג') שמכפרת אף על המזיד. וזהו 'עשה צדקה וגו' נבחר לה' מזבח' (משלי כא, ג), שהקרבנות אינם אלא על השוגג.] (נחל שורק אות ב').

ד. בשעה שיאמר הקב"ה לציון קומי אורי כי בא אורך יאמר לפניו רבונו של עולם עמוד אתה בראש ואני עומד אחריך ואומר לה הקב"ה יפה אמרת שנאמר (תהלים יב) עתה אקום יאמר ה' ובמה היא שמחה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה שנאמר (ישעיה מט) "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך חי אני נאם ה', כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה" באותה שעה מביא הקב"ה את אליהו ובן דוד צדקנו וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן בידיהם ונקבצין כל ישראל בפניהם והשכינה לפניהם והנביאים מאחריהם והתורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכין אותם אל עמק יהושפט ונקבצים כל העמים שם שנאמר (יואל ד, ב) וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו ואל עמי ידו גורל... באותה שעה מביא הקב"ה את אליליהם של עכו"ם ונותן בהם רוח ונשמה ואומר הקב"ה יעברו כל אומה ואומה היא ופסל שלה על הגשר של גיהנם ואז יעברו כולם וכיון שמגיעין על תוכה יהיה הגשר לפניהם כמו חוט ונופלין לתוך הגיהנם האלילים ועובדיהם וכיון שמגיעין לתוך הגיהנם הם ופסיליהם ורואין ישראל את כל העכו"ם ופסיליהם בתוך הגיהנם מיד מתייראין ישראל, ואומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם שמא כשם שעשית עם אלו כך תעשה עמנו, ואומר להם הקב"ה מי אתם ואומרים לפניו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, ואומר להם הקב"ה מי מעיד עליכם, ואומרים ישראל להקדוש ברוך הוא אבינו אברהם יעיד עלינו וכ"ו באותה שעה מביא הקב"ה את התורה ומניחה בחיקו ומבהיק זיוון של ישראל מסוף העולם ועד סופו ואומר לו גבריאל לפני הקב"ה, רבש"ע אם הוא רצונך יבואו כל העכו"ם ויראו בטובתן של ישראל, ואומר לו הקב"ה גבריאל לא יבואו לראות כי כן אמר ישעיה הנביא (ישעיה כו) ה' רמה ידך בל יחזיון, ואמר גבריאל לפניו רבונו של עולם לא כמו שאמר ישעיהו, אלא יבואו ויראו ויבושו שנאמר (שם) יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם, ואף כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה רבונו של עולם יבואו ויראו ויבושו שנאמר (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה פותחת גיהנם את פיה ויוצאין כל העובדי כוכבים ומזלות ממנה ורואין בטובתן של ישראל ונופלין על פניהם ואומרים כמה נאה אדון וכמה נאה אומה זו שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם ביותר שנאמר (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו (תנא דבי אליהו זוטא - פרק כא).

שאי סביב עינייך וראי כלם- כל ניצוצות הקדושה וכל המלאכים הנעשים מהמצות, נקבצו- ניצוצות הקדושה מהקליפות יצאו קבוצים, והסניגורים בין ממצות עשה ובין מהעבירות שנהפכו לזכויות, כלם נקבצו באו לך, חי אני נאם ה'- כי הוא מקבץ נדחי עמו ישראל, כי כלם- בין המ"ע שאתה מקיים ובין העבירות שנהפכו לזכויות, כעדי תלבשי- חלוקא דרבנן, ותקשרים- לניצוצי הקדושה ליחדם יחוד גמור, ככלה- העליונה, שכינת עוזינו המלקטת ומבררת ניצוצי הקדושה. (נחל שורק אות ג).

ה. הגחיד"א בקונטרס התפילות כתב שלמציאת חן יכוין לשם מפרי"ש היוצא מפסוק זה עי"ש.

ו. והרד"ק פירש שאומות העולם כביכול אומרים היוקח וכו' והקב"ה משבח כי כה אמר ה' וכו'. עי"ש.

ז. מלקוח – במ"ד פירש שבי הבהמה נקרא מלקוח, אמנם במלבי"ם בפס' כ"ה לא משמע הכי עי"ש.

ח. ובתרגום יונתן כתב וז"ל: ארי כדנן אמר יי אף עדאה דעדא מניך עשו גברא יתנסב מנה ושביא דשבא מניך ישמעאל גיותנא דאמיר עלה ערוד באנשא ישתיזיב וית פורענותיך אנא אתפרע וית בנך אנא אפרוק.

ט. והרד"ק כתב וז"ל: כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם - הנה אמר ירמיהו שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה, פירשו המפרשים כי ירמיה דבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות שלא יהיה מהם עוד מלך כי בקבוץ גליות נאמר ועבדי דוד נשיא להם, ואמר ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו שקצף עליה אבל לא נתן לה ספר כריתות לפי שעתיד להחזירה אליו כן יהודה עתיד להחזיר המלכות לו, ונוכל לפרש גם כן לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל ועוד שמשגלו לא יצאו ממקום גלותם וארך להם הגלות מאד הרי הם כאלו נתן להם ספר כריתות ובני יהודה שבו לארצם אחר שבעים שנה וישבו בארצם ארבע מאות ועשרים שנה, ואע"פ שיהודה לא גלה עדין הנביא דבר על העתיד ונחמה שמנחם את ישראל שהם בזה הגלות שישובו כי לא נמכרו כי אם בעונותיהם ובשובם האל ישיב שבותם, ואמר כנגד יהודה "אי זה ספר כריתות", כלומר כי קרובים אתם לשוב אלי כאשר שבתם פעם אחרת כי אין ביני וביניכם ספר כריתות ובשובכם ישובו גם כן שאר השבטים כי דוד ימלוך על ישראל כלו, וכן אמר יחזקאל הנה אני לוקח את עץ יהודה אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחר, ואע"פ שנתן להם ספר כריתות כבר היה הכריתות גדול וארך גלות מאד והנה ישיב אותם עם שבט יהודה, והאם היא הכנסה והכלל והבנים הם הפרט והנה לא נמכרתם ואינכם צריכים לכסף בפדותכם אלא עונותיכם היו דמי המכירה והתשובה תהיה כסף הפדות.

י. אי זה ספר כריתות - אמר שמואל באו עשרה בני אדם וישבו לפניו, אמר להם חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו והאשה שגרשה בעלה יש לזה על זה כלום, אמר לו הקב"ה לנביא, כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה (סנהדרין ק"ה).

יא. מדוע באתי ואין איש, א"ר יוחנן בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ברכות ו').

יב. ובמצודת דוד פירש בענין אחר, וז"ל: בגערתי - כשאני גוער בים נעשה חורב ויבש והנהרות נעשות יבשות כמקום מדבר ר"ל אחריב העכו"ם הנמשלים למים רבים. תבאש דגתם - קבוצת הדגים תבאש מחסרון המים כי תמות בצמא ותבאש ורצה לומר אנשי העכו"ם יאבדו ולפי שהמשילם לנהרות אמר לשון הנופל ביובש הנהרות, עכ"ל. ועיין ברד"ק פסוק ג' שמשם המצודות חפר אוכל.

יג. וזכר המים (בפס' שעבר) והאויר (שבפס' זה) לפי שהם יסודות, ואם ביסודות יעשה חפצו כ"ש בנבראים מהם (רד"ק).

יד. אלביש שמים קדרות, אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא מיום שחרב בית המקדש לא נראה שמים בטהרו שנאמר אלביש שמים קדרות (ברכות ז').

טו. והרד"ק פירש בענין אחר וז"ל: יעיר בבקר בבקר - אולי היו נבואותיו במראות הלילה והיה כאלו האל העירו בבקר והנבואה, או פי' בבקר בבקר יום אחר יום כי לא היתה הפסקה בנבואתו שיהיה בלא נבואה חדש או ימים. יעיר לי אזן - הנה תקן פי לדבר ואזני לשמוע כלמודים, כמו שאמר ה' אלהים נתן לי לשון למודים.

טז. אדני, אלהים - אמר שני פעמים ה' אלהים ועוד אמר וה' אלהים, הן ה' אלהים, לפי שהיה מדבר על הנבואה והנבואה תבא לנביא באמצעו' המלאכים הנקראים אלהים (רד"ק).

יז. יש לפרש את הפסוקים על פי המסופר בתלמוד ירושלמי (סוטה פ"א ה"ד): רבי מאיר היה נוהג לדרוש בבית הכנסת של חמת בכל ליל שבת, והיתה שם אשה שנוהגת היתה לשמוע את הדרשה, פעם אחת האריך רבי מאיר בדרשה, וכשהלכה האשה לביתה ורצתה להיכנס מצאה שהנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: הלכתי לשמוע את הדרשה.

אמר לה בעלה: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, שאת לא תכנסי לבית עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן. צפה זאת רבי מאיר ברוח הקודש ועשה את עצמו כחושש בעיניו ואמר: כל אשה היודעת ללחוש על העין תבוא ותלחוש, אמרו לה שכנותיה: הנה הגיע הזמן שתשובי לביתך; עשי את עצמך לוחשת על עינו ותרקי לתוך עינו. באה לרבי מאיר: אמר לה: כלום יודעת את ללחוש על העין? מרוב פחד אמרה: לא. אמר לה: אם כן, תירקי לי בעין שבע פעמים, ויהא לי לרפואה. לאחר שירקה אמר לה: לכי ואמרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים.

וזהו שרמוז כאן בפסוק: "ה' אלקים נתן לי לשון לימודים" — שיש לי לשון לימודים לדרוש בפני הצבור, "יעיר לי אוזן לשמוע" — שבאים לשמוע את דרשתי, "אחור לא נסוגותי" — אפילו שהדרשה נתאחרה לא נסוגותי אחור עד גמר הדרשה, ועד שיעור כזה ש"פני לא הסתרתי מכלימות ורוק", אלא אדרבה אני בקשתי ממנה ושמתי פני שתרוק עלי.

ומה שאמר "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", פירושו הוא שלפעמים האדם נכנס לתווך שלום כשיש ריב בין איש לרעהו, ולפעמים מכים אותו בעצמו באמצע הריב, אף על פי שכל כוונתו לעשות שלום ביניהם, וזה דומה לכלימות ורוק של המעשה של רבי מאיר (תנופה חיים).

יח. מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו - אמר רבין בר רב אדא אמר רב חסדא, כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה משאיל עליו, שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלקיו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, מאי טעמא דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח.

דבר אחר, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, זה אברהם, אשר הלך חשכים, ממספוטמיא ומחברותיה, ואין נוגה לו, ומי היה מאיר לו, הקב"ה היה מאיר לו בכל מקום שהוא הולך. יבטח בשם ה', ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

דבר אחר מי בכם ירא ה' זה אליעזר, שומע בקול עבדו, שהיה עבדו של אברהם אבינו, אשר הלך חשכים בשעה שהלך לביא את רבקה, ואין נוגה לו, ומי היה מאיר לו, הקב"ה מאיר לו בזיקים וברקים. יבטח בשם ה', ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם. דבר אחר מי בכם ירא ה', בשעה שישראל נכנסים לצרה הם אומרים להקב"ה גאל אותנו, והקב"ה אמר להם יש ביניכם ירא שמים, והם אומרים לשעבר בימי משה, בימי יהושע, בימי דוד, בימי שמואל, אבל עכשו כל שאנו הולכים היא מחשכת לנו והולכת, שנאמר אשר הלך חשכים. אמר להם הקב"ה בטחו בשמי והוא עומד לכם, שנאמר יבטח בשם ה', ולמה שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו, (ילק"ש).

יט. מסופר על המגיד ממזריץ', שכאשר היה ילד בן חמש שנים, פרצה שריפה בבית הוריו וכלתה את כל אשר בו. ראה הילד את אמו הממררת בבכי ואמר לה: מדוע בוכה את על רכוש שנשרף? הן ה' נתן וה' לקח.

לא על הבית והרכוש אני בוכה — השיבה האם — מצטערת אני על מגילת היוחסין שלנו שנשרפה, במגילה זו מיוחסת משפחתינו עד לרבי יוחנן הסנדלר, מצאצאי דוד המלך. אל תצטערי אמא — ניחם אותה הפעוט — מבטיח אני לך מגילת יוחסין חדשה שתתחיל בי...

כ. יש לדקדק מדוע פתח הכתוב בלשון עבר וסיים בלשון עתיד? ונראה לבאר ע"פ המסופר על הרמב"ן ז"ל שכאשר עלה לארץ ישראל וראה רוב השפע אשר שם, נצטער מאוד עד שנתעלף, כשנתיישבה דעתו אמר אדרבה בזה אמצא ניחום ותקוה. משל למה הדבר דומה למינקת שחלה תינוקה, הנה בודאי שהיא עושה כל מאמץ לשמור על חלב דדיה שלא יפסק, אבל אם חלילה התינוק מת אז עושה כל כדי שהחלב ייפסק, והנמשל אילו רצה הי"ת לעזוב אותנו חלילה עד נצח, היה מסיר את השפע מהארץ אבל כאשר אנו רואים שלא פסק ולא חדל השפע, זאת לנו לעד נאמן שישיב ה' את שבותינו להשיבנו על אדמתנו ולהניקו מברכתו, וזהו שאומר הכתוב "כי ניחם ה' ציון" ע"י שמקיים "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'", ומזה ראיה כי לעתיד "ששון ושמחה ימצא בה" (פתח השער).